סוגיית חלוקת הרכוש המשותף בין בני זוג במסגרת הליך הגירושין הינה סוגיה מהותית ביותר. לא פעם גם מדובר בסוגיה טעונה במיוחד, אליה מתנקזים כל הרגשות הקשים שבין בני הזוג, ועל כן חשוב להסדיר אותה באופן רגיש הוגן ומאוזן לשני הצדדים.

כדי למנוע מחלוקות בין בני הזוג, ניתן לערוך הסכם ממון אשר יקבע מראש את אופן חלוקת הרכוש המשותף בין הצדדים. מומלץ לערוך הסכם כזה במיוחד כאשר מדובר בבני זוג שנישאים בפעם השנייה, כאשר לכל אחד מהם כבר יש נכסים משלו ו/או ילדים משלו, או כאשר מדובר במצב בו לאחד מבני הזוג יש הרבה יותר נכסים מבן הזוג השני. לעומת זאת, כאשר מדובר בבני זוג צעירים יחסית, ללא נכסים וילדים משלהם, הדבר פחות נחוץ. בכל מקרה, על מנת לתת תוקף להסכם זה יש לאשר אותו באמצעות בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני אישור ההסכם כאמור אף יקנה לו תוקף של פסק דין, כלומר, במידה והוא יופר חלילה, ניתן יהיה לאוכפו .

במידה ובני הזוג נשואים לא ערכו הסכם ממון, כפי שלרוב קורה, חלוקת הרכוש המשותף תיעשה בהתאם לדין. שיטת חלוקת הרכוש המשותף במקרה כזה תיעשה בהתאם למועד נישואי בני הזוג: במידה ובני זוג נישאו לפני יום 1.1.1974, חלוקת הרכוש המשותף שלהם תיעשה בהתאם להלכת השיתוף, שהינה הלכה פרי הפסיקה.

במידה ובני זוג שנישאו לאחר יום 1.1.1974, חלוקת הרכוש המשותף שלהם תיעשה בהתאם להסדר איזון המשאבים, אשר קבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג. שתי השיטות שואפות לחלק את הרכוש המשותף בין בני הזוג באופן שוויוני. אחד ההבדלים הבולטים ביניהן עוסק במועד בו ניתן לממש ולבצע בפועל את חלוקת הרכוש. בעוד שלפי הסדר איזון המשאבים ניתן לעשות זאת בדר"כ רק במועד פקיעת הנישואין, כלומר, רק במועד הגירושין, אזי לפי הלכת השיתוף ניתן לחלק את הרכוש בין בני הזוג בכל עת, ולרבות במהלך נישואיהם, וללא צורך בגירושי בני הזוג.

שאלת השאלות מתייחסת כמובן לקביעה איזה נכסים ייכללו בגדר הרכוש המשותף, ויחולקו שווה בשווה בין בני הזוג, ואיזה יוחרגו ממנו, ולא יחולקו בין בני הזוג, אלא יישארו רק ברשות אחד מהם. הכלל בעניין זה קובע כי קיימים שלושה סוגים של נכסים שיש להחריג מהרכוש המשותף, שמכונים גם נכסים חיצוניים: נכסים שהיו לכל אחד מבני הזוג לפני הנישואים, וכן מתנות וירושות שכל אחד מהם קיבל במהלך הנישואים לכלל זה חריגים רבים כגון נכסי ירושה או מתנה שעורבבו בתוך הרכוש המשותף וכל מקרה ומקרה נבחן לגופו של עניין .

אולם, לכלל זה יש גם חריג: במידה והוכחה כוונת שיתוף לגבי נכס חיצוני כלשהו, אזי גם הוא ייכלל בגדר הרכוש המשותף, ויחולק שווה בשווה בין שני בני הזוג. כוונת שיתוף הינה כוונה מצד בן הזוג שהינו לכאורה הבעלים הבלעדי של הנכסים הללו, ליצור בו שיתוף ביחד עם בן הזוג השני, ולחלק אותו ביניהם שווה בשווה. במידה ובן הזוג הראשון אינו חולק על קיומה של כוונת שיתוף לגבי הנכס החיצוני, אזי אין כל בעיה, ומחלקים אותו ביניהם. אולם, הבעיה מתעוררת במקרה ובן הזוג הראשון חולק על קיומה של כוונת שיתוף כזו, שאז מוטלת על הצד השני החובה להוכיח את קיומה. ניתן להוכיח את כוונת השיתוף בדרכים שונות, כגון מתן התחייבויות בעל פה או בכתב מצד בן הזוג הראשון בפני בן הזוג השני, ובעיקר באמצעות ביצוע השקעות בנכס החיצוני על ידי בן הזוג השני שהשביחו אותו.

דוגמא לכך הינה דירה שאחד מבני הזוג רכש לפני הנישואין, ורשם אותה על שמו בלבד. במידה ובן הזוג השני יוכיח שגם הוא השקיע בדירה מכספו, שיפץ אותה, והשביח את ערכה במהלך הנישואין, ייתכן שבית המשפט יקבע שהדבר מהווה הוכחה לקיומה של כוונת שיתוף.