לפי ההלכה היהודית, כאשר בני זוג נכנסים להליכי גירושין, הבעל מחויב לשלם לאשה תשלומי מזונות, במיוחד במידה והאישה איננה משתכרת כפי צרכיה, אלא תלויה בבעלה מבחינה כלכלית ולא עשתה דבר הפוגע במערכת הזוגית כגון בגידה. יחד עם זאת, חובת תשלום המזונות לאשה הינה חובה זמנית בלבד, שחלה על הבעל רק עד למתן הגט ומועד הגירושים בפועל.

יובהר כי תשלומי מזונות האישה הינם בנוסף לתשלומי מזונות הילדים שמוטלים על הבעל, ולא במקומם. ההבדל בין מזונות אישה לבין מזונות ילדים מתבטא בכך שלפי ההלכה היהודית, על הבעל לשלם מזונות ילדים גם לאחר הגירושין, ועד הגיעם של הילדים לגיל 18, בעוד שהוא פטור מלשלם מזונות אישה גם לאחר הגירושין, כאמור לעיל.

המקור החוקי האזרחי לחיוב הבעל בתשלום מזונות האישה קבוע בסעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט-1959, לפיו "אדם חייב במזונות בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה". מכאן שכאשר מדובר בבני זוג יהודיים יש לפנות להלכה היהודית שקובעת את חובת תשלום מזונות האישה עד למועד הגירושין בלבד. יחד עם זאת, אין מניעה שהבעל ימשיך לשלם מזונות לאשה גם לאחר גירושיהם, אולם הדבר מותנה בקבלת הסכמתו החופשית לכך.

מטרת תשלומי המזונות הינה לאפשר לאשה להמשיך ולהתקיים באותה רמת חיים שהייתה לה במהלך תקופת הנישואים. לפיכך, סכום המזונות נקבע בהתאם לאותה רמת חיים, כך ככל שרמת חייה של האישה הייתה גבוהה יותר, כך גם יגדל סכום המזונות שייקבע. אולם, בעוד שהיקף החיוב במזונות הילדים חל על צרכיהם הבסיסיים, כגון מזון, לבוש, וקורת גג, היקף החיוב במזונות אישה חל גם על צרכיה הלא בסיסיים, כגון צרכי איפור, הוצאות לימודים, קוסמטיקה, הוצאות רכב וכיו"ב, וזאת בהתאם לרמת החיים שלה הורגלה בתקופת הנישואים, ולפי הכלל "עולה עמו ואינה יורדת". אולם, במידה והמדובר באשה שעובדת ומשכורתה מספיקה לכיסוי כל צרכיה, זכאי הבעל לטעון "מעשה ידיה יהיו תחת מזונותיה". כלומר, משכורתה מספיקה לכיסוי צרכיה כך שהבעל צריך להיות פטור מתשלום מזונותיה. במידה וקיים פער בין שכרה בין של האישה לעלות צרכיה, אזי הבעל יהיה מחויב לכסות את אותו הפער.